"שמי מיכה גפן, לשעבר גלמן, לפני כשנה טיפסתי עם אופני להר
שלכם וגיליתי במוזיאון תמונה גדולה של אבי מביט במשקפת על יד מכונת היריה, מה שהיה מאד מרגש עבורי. לאחרונה עליתי למוזיאון עוד מספר פעמים והבטחתי לשלוח תמונות נוספות שיש ברשותי..."
לאחר שגפן שלח למוזיאון את תמונות הוריו מחניתה, שאת חלקם אנו מכירים ואת מקצתם ראיתי בפעם הראשונה, ביקשתי ממנו גם לכתוב על כך ולדובב את אימו על זיכרונותיה מכאן...
אז הנה, בסמיכות לחג המשק, מובא סיפורם של אלה שהיו כאן בשנים הראשונות וזיכרונות הימים ההם עדיין מלווים אותם כל העת.
 |
| מימין- משה (מישה) גלמן עם המשקפת , משמאלו - שייקה שרפברג על ה"שחורה" |
"לפני כשנה החלטנו בני ואנוכי לעלות באופניים מחוף בצת לחניתה.
אני, שגדלתי להורים יוצאי חניתה שעזבו בשנת 1951 שהיתה גם שנת הולדתי, הייתי סקרן
לראות את המקום שבו עוצבו החיים של הורי. מקום שעליו שמעתי רבות אך לא טרחתי להגיע
ולבקר בו.
בהגיענו לפסגה מתנשפים
( לא אמרתם שיש כזו עלייה...) ביקשנו לנוח , בית קפה לא מצאנו וגם מתחם חנויות לא
היה בנמצא... אז עקבנו אחרי השילוט שהוביל אותנו למוזיאון.
עם כניסתנו הופתענו לגלות את תמונת אבי ( זה עם המשקפת ) זה היה מפגש מרגש
עם אבי שכבר עשור לא בין החיים.
כמובן שראינו את הסרט וסיירנו בין המוצגים והתגלגלנו חזרה אל החוף. מאז הוספתי את הביקור במוזיאון לאפשרויות הטיול שלי ומדי פעם עליתי לחניתה, הגעתי למוזאון והבטחתי לשלוח תמונות מעניינות שנמצאות אצלנו
באלבום המשפחתי.
הסיפור שלי מתחיל כאמור בשנת 1951, שנת הולדתי בחיפה והשנה
בה הורי עזבו, עזיבה די טראומתית את חניתה. "טראומה", מאחר ואימי לא רצתה
לעזוב אבל אבי שאהב מאוד את אימי ולדעתי חרד לזוגיות במציאות הקיבוצית של אז,
לחץ לעזוב כדי לשמור את אימי לעצמו בלבד ....
 |
| משה ותמר החניתה שנות ה-40 |
אבי הגיע לארץ מרומנייה, כחניך גורדונייה, באניית מעפילים
עם אחיו התאום. שניהם עלו לחניתה והיו בגרעין "שגב".
משם, בהחלטת הקיבוץ נשלחו שני האחים להתגייס לצבא הבריטי שם
בילו חמש שנים.
בינתיים, עם תום מלחמת העולם השנייה, אמא שלי עלתה מרומא שבאיטליה
להכשרה בדגנייה א' ומשם הגיעה לבדה לחניתה (כל שאר האיטלקים שהיו איתה בחרו להתפזר
בערים ולחיות חיים בורגניים).
סידור העבודה העיקרי שלה
היה רעיית צאן והכנת גבינות לחברי הקיבוץ. באותה השנה, השתחרר אבי מהצבא הבריטי, חזר לחניתה ופגש בה את אימי.
בזמן מלחמת העצמאות אחד מהזוגות שהכירו בחניתה רצה להתחתן, אך נאמר להם שבעבור זוג אחד הרב מנהרייה לא יסכן עצמו ויגיע עד לכאן. לכן חיפשו זוגות נוספים שרוצים להתחתן. כששאלו את הורי אם אכפת להם
להתחתן השבוע, הם נענו לאתגר והשיבו , "למה לא?!", וכך נערכה לה חתונה מרובת
זוגות בחניתה כשכידוני הרובים שמשו כמוטות לחופה.
 |
| תמר ומשה ביום חתונתם בחניתה |
 |
| חופה הנתמכת מכידוני הרובים ושמלת כלה עשויה מבד הוילון של חדר האוכל |
אימי, כיום בת 89, צלולה ובריאה בזמן כתיבת השורות אלו, מספרת שאת שמלות הכלה תפרו מהווילון הגדול של חדר האוכל, ואם מתבוננים
בתמונות זה גם נראה כך.
לאימי קראו אז תמר ססטיארי ולאבי משה גלמן , כשביקרתי במוזיאון ראיתי מוצג של
סידור עבודה שבו מופיע השם סטלה, שמה המקורי של אימי באיטליה. שאלתי אותה האם
זו היא המופיעה בסידור העבודה והיא ענתה לי במרירות שכשנחתה בנמל חיפה הורו לה שלטונות
הסוכנות לבחור שם עברי והיא בחרה בתמר וכשעלתה לחניתה פגשה את הסטלה ההיא, שלא
שינו לה את השם, "זה לא הוגן",
היא אמרה , "אותי הכריחו
לעברת ואותה לא . . .".
 |
| תמר, משה וחברים על רקע אחת מבתי חניתה הראשונים |
אני ואחותי אמנם גדלנו בחיפה אך חניתה תמיד היתה נוכחת ברקע.
את שנותינו הראשונות עשינו בחדר אחד עם שירותים
ומטבח משותפים בבית של הרכוש הנטוש ששימש קומונה לאנשי חניתה שהיו מגיעים לחיפה. וכך אני ואחותי גדלנו בעיר עם הורים שהמשיכו לחלום על חניתה, להלן חלק מהסיפורים שעליהם גדלנו:
- כשאמא היתה
מכינה קפה לאבא עם מעט מדי מים, אז אבא היה שואל אותה: "מה קרה? כבר אין מים בחניתה? "
- את 'הרכס' הכרנו בעל פה על אף שמעולם לא ביקרנו בו. אבל כן
שמענו סיפורי גבורה, פחד ותקומה. לימים, כשהתיישבתי בשנות השמונים בגילון, גרנו
בצריף בקצה הישוב, כשאימי היתה באה לבקר הנוף של קצה הישוב תמיד הזכיר לה את נוף הרכס ההוא.
- כילד קטן, כשהייתי גומר את כל האוכל אבא שלי היה אומר לי: "יפה ילד שלי, אתה גיבור
חניתה"!, אז לא הבנתי מה הקשר, אך לימים הבנתי שהיו גיבורים בחניתה.
- על בית ההבראה סיפרו שהיו מוציאים את הברי
המשק מהחדרים לאוהלים כדי לפנותם למבריאים . אמי מספרת
שבבקר היתה חולבת את הצאן ופוגשת את המבריאים שהיו באים לראות את החליבה בערב היתה פוגשת אותם שוב כאשר הגישה את האוכל בחדר האוכל. המבריאים, כך אמרה, היו מתפלאים לראותה גם שם...
סופו של דבר, זה די מדהים לגלות ברבות הימים שיש לך קשר רגשי
למקום שמעולם לא ביקרת בו קודם לכן. מרגיש לי כמעט כמו בסדרה "אבודים" –
מצאתי את המקום שבו התחיל סיפור החיים שלי ושמעולם לא הכרתי את האנשים שבנסיבות
אחרות הייתי מכיר הרבה יותר".
מיכה גפן- גילון
 |
| הומתוך האלבום המשפחתי -למעלה באמצע ושמאל - תמר וחברותיה במרפסת בית המרגוע |
