"הילדים הם של כולנו"

בשעות הפנאי- ההורים הצעירים משתעשעים עם התינוקות הראשונים .
ברקע בית האבן (המוזיאון). תחילת שנות ה-40, חניתה.

רבות דובר על המשפחה והקיבוץ. אינספור מחקרים, מאמרים, ספרים, סרטים ויצירות אומנות עסקו בנושא זה מהיבטים שונים ורבים. מקומו של הקיבוץ כתחליף לרוב התפקידים המקובלים של המשפחה המסורתית החל  עוד מימיה הראשונים של הקבוצה הראשונה - דגניה א'. הקיבוץ אורגן כך שיוכל למלא את תפקידי ההורים, ואלו יתפנו לעבודת המשק.
עם הזמן העברת האחריות מההורים לקולקטיב הפכה לחלק מהאידאולוגיה הקיבוצית. חדר האוכל, בתי הילדים, המטפלות, החגיגות המשותפות בחגים (המשפחתיים), ההחלטות המשותפות הנוגעות לפרט וגם האדריכלות הקיבוצית ש"העדיפה" את החללים המשותפים על פני חדרי החברים, חיזקו וביססו מנגנון זה.
למרות הכל, כמו הרבה מהתהליכים  והמהפכות שהחלו בשנות ה-60, גם כאן, הלך והתחזק הגרעין המשפחתי דווקא, והחלו דרישות הולכות וגברות בתוך החברה הקיבוצית לשינוי ולהתרת ה"נוקשות". בהדרגה, בשני העשורים הבאים, הסתיים תהליך השינוי ורוב הקיבוצים עברו מ"לינה משותפת" ל"לינה משפחתית".

על רקע בית הילדים חניתה שנות ה- 40

ב-74 התפרקה "הלינה המשותפת" בחניתה ברוב קולות. הילדים הקטנים עברו ל"חדרי" ההורים שעם הזמן הפכו ל"דירות" עם מטבח קטן, סלון, חדר הורים וחדר ילדים אחד.
בכיתה ז' חזרה חברת הילדים למוסד ה"נעורים", בד"כ בשמחה רבה, כך אומרים מרבית מבוגרי ה"נעורים", גם במרחק השנים).  עם השנים והשינויים מרחקי הלכת בקיבוץ "של פעם" מסגר גם מוסד זה.
המעבר מהלינה בבתי הילדים ללינה בבית הורים לוותה בחששות ולבטים רבים על המשך הדרך, על המשך החינוך השיתופי, השוויון והאחריות הקולקטיבית.
באסיפה שקדמה למשאל בדבר שיטת ההלנה, דיבר בומה סיתרי  (ממייסדי הקיבוץ ואיש חינוך) על מקצת מאותם חששות, אך המליץ לבסוף, כמהלך בלתי נמנע, על הלינה המשפחתית.


"אנחנו חייבים להיות מפוכחים ומודעים לבעיות האמתיות שלנו. העברת הלינה של הילדים יוצרת מרכז חיים חדש....הבעיות שחייבות להעסיק אותנו הן: האם יש אפשרות שנקבע צורה כזאת של חיים שיבטיחו שמירה על הנוהל והנוהג, שיבטיחו את עקרונות החינוך המשותף, מניעת פערים, אחריות הכלל וכ'ו?  וכאשר יקבע נוהל ותקבע מסגרת - מי וכיצד יוכלו לשמור על קיומם במצב המעורער שלנו בכל הנוגע לקיום נהלים ולשמירה על המסגרת?..." (דברי הפתיחה של בומה באסיפה 4.5.74)

הדיון על שיטת הלנת הילדים הוביל להצבעה שבה הוחלט- עוברים ללינה משפחתית

שנות ה-40 בחניתה. אחר צהרים משותף להורים ולילדים

מוזיאון חומה ומגדל חניתה: לפני שנות אלף בקיבוץ

מוזיאון חומה ומגדל חניתה: לפני שנות אלף בקיבוץ: על קשר ותקשורת וקו אחד משותף כיום, כשלכל זאטוט יש טלפון  נייד (ורצוי כזה שהוא "חכם" במיוחד), אז משעשע למדי להיתקל בהודעות ...

לפני שנות אלף בקיבוץ

על קשר ותקשורת וקו אחד משותף

כיום, כשלכל זאטוט יש טלפון  נייד (ורצוי כזה שהוא "חכם" במיוחד), אז משעשע למדי להיתקל בהודעות כאלה שהתפרסמו לפני אי אלו שנים בקיבוץ:

"השבוע קיבלנו הודעה ממשרד הדואר שהם מוכנים לבצע הפרדת הצלצולים (של הטלפון ממצובה), ז.א. שאם יצלצל הטלפון בחניתה, יהיה זה רק אצלנו, וכל צלצול שבו יקראו למצובה לא ישמע אצלנו.

כמובן, שהקו עוד נשאר משותף ולא תהיה עוד האפשרות לשוחח בטלפון במקרה שאחד המשקים מדבר. חזרנו ותבענו מהנהלת הדואר להפריד את הקווים הפרדה מוחלטת ובמקרה שלא נקבל תשובה חיובית, נפנה לשר הדואר." (עלון חניתה קפ"ח אוגוסט 1957)

ואם כבר רצית לשוחח בטלפון אז דע כי - 

"מפתח הטלפון ימצא אצל האחראי על חדר הקריאה (יוסף בש) בזמן שחדר הקריאה פתוח. לידיעתך13"

26.2.65

את הטלפון הזה צילמתי לפני כשנה בביתו של דוד בן גוריון.  את הבית  עם קומת הספרייה המרשימה בשד' בן גוריון בתל אביב (לשעבר שד' קק"ל) הוריש  בן גוריון למדינת ישראל כדי שישמש מוסד קריאה, עיון ומחקר. הביקור בו מומלץ לכל אחד ובכל גיל (אני זכיתי להדרכתה מאירת העיניים של חני הרמולין, מנהלת הבית).

עידן עידנים לפני האינטרנט והתקשורת הסלולרית שמקצרת מרחקים, לגור כאן בקצהו של הגליל המערבי, קרוב יותר לצור מאשר לתל אביב, הרגיש מבודד עד מאד.  

לא פלא, אם כך, שבשנת 52 כשהגיע לראשונה ה"דואר הנע" ישירות לחניתה ושנתיים אחר כך גם האוטובוסים של "אגד" עולים אל ההר בנסיעות סדירות - השמחה היתה גדולה.

"ביום חמישי התחיל הדואר הנע  בפעולתו באזורנו. דבר זה יקל עלינו בהרבה את קשרינו עם העולם. המאורע צוין ע"י מסיבה מיוחדת במועצה האזורית. הננהל הכללי של הדואר בארץ סעד על שולחננו וסייר במשקנו." עלון המשק ק"ט 28.3.52

בולי חניתה

ב-1959  חוברה חניתה לרשת הטלפונים לחיוג מנהריה שמספרו: 920324.

ב-1983    מחליפים את מרכזיית הטלפונים לקראת הכנסת טלפונים לחדרי החברים  (במקביל לאישור

אסיפת הקיבוץ בדבר הכנסת טלוויזיות צבעוניות לחדרי החברים על פי תור הוותק, כמובן) :)

יש לציין שגם ל"עירוניים" , לפחות עד שנות ה80, עניין הטלפון או בכלל השגת קו טלפון פרטי היה עניין השמור ליודעי חן בלבד או למקורבי משרד הדואר או "בזק".

וכאן, בזמן המצור על הגליל המערבי (1947) בימים הראשונים של מלחמת השחרור, שימשה תחנת האלחוט שבמחתרת, לקשר  הכרחי בין חניתה למפקדה בנהריה ובחיפה

טלפון השדה (שמוצג במוזיאון), שימש לקשר בין חניתה תחתית לחניתה עילית בימי העליה (1938)

ט"ו בשבט עם שביל חדש ומכוורת ישנה...

ט"ו בשבט, חג האילנות הוא מועד מצוין לפתוח את הפוסט הראשון בבלוג המוזיאון.
אחרי הגשם, והשלג המרהיב והקצרצר שהיה כאן על ההר, נדמה שסוף החורף הגיע ואיתו עונת הפריחה.
כלניות, רקפות, תורמוסים ושקדיות מקשטות כל פינה בגליל המערבי (שלשמחתנו הוא ירוק כל השנה).

ובהמשך למסורת שהתפתחה כאן לאחרונה ב ט"ו בשבט, גם השנה יזם "נוי חניתה"  פיתוח  של שביל חדש ההולך בתוך חורש ים תיכוני על קו הרכס הצופה אל הגליל המערבי. השביל שיקרא מעתה "שביל המכוורת" (ותיכף תדעו גם למה), הוא המשך לשביל "גן עדן" הוותיק, לשביל המדרגות ולשביל התצפית שנפתחו בשנה שעברה . כולם מתחברים זה לזה, כפי שתוכלו לראות בתמונה. 

טו בשבט 2014

שולחן התצפית

 בשבת הקרובה יפתח, כאמור, שביל קצר ויפה במיוחד שבמרכזו עץ אלון מפואר ובסיומו מבנה המכוורת הישן של חניתה. את  ענף המכוורת מקימים בחניתה ב- 1939.  מבנה האבן הקטן ששימש אותה, נבנה ככל הנראה בתחילת שנות ה- 40 והוא שימש לרדיית הדבש. מתחתיו (בסמוך לכביש המערכת של היום) היה צריף פח גדול, שם אוחסן ציוד הכוורות. מסביב לשטח זה, על משטחי הסלע, פוזרו הכוורות.

מבנה המכוורת לפני השיפוץ

 הדבוראים: נאוה הירש ויוחנן כץ, חניתה, 1942

המכוורת, למרות הצלחתה היחסית, נסגרה בסוף שנות ה-50. אבל כשהקימו בחניתה את ענף האבוקדו (ב- 57) חזרו הכוורות, הפעם  לשטחים החקלאיים שבעמק הקורן, בכדי להפרות את פרחי האבוקדו. גם היום שוכרים המגדלים כוורות להאבקת גידוליהם ולהעלאת היבול.
את מרב האינפורמציה על המכוורת הנשכחת, קיבלתי  מאמנון ברנהרדט ומרותי יצחקי, שאביהם, משה ברנהרדט היה בין חברי הקיבוץ שעבדו באותן השנים במכוורת. 
הטקסט היחיד שמצאתי הוא קטע קטן ומעניין המספר על עבודת המכוורת, אותו כתב יוחנן כץ בשנת 1942 עבור עלון המשק שנקרא אז "בסלעים".

הולכת ונגמרת בקרוב השנה הרביעית לקיום המכוורת בחניתה, ואני רוצה לסכם קצת את הישגינו מאז ועד היום.  כשהתחלנו בעבודה זו, לא הכרנו כלל את התנאים החיצוניים, שהם כל כך חשובים לענף זה במיוחד. הפריחה והאקלים הם שני הגורמים הקובעים בענף הזה, יותר מכל יתר ענפי החקלאות, ובמיוחד בחניתה.

צריך  להביא את משפחת הדבורים שתהיה חזקה ומאוכלסת  עד למקסימום, ומוכנה לצאת לאגירת הצוף היקר. ברגע שהפריחה הממשית מתחילה, צריך לשמור על שיווי משקל הכוחות במכוורת, גם החודשי החורף הקרים, לבל תוציא הדבורה מרץ מיותר בחדשי הקור והרוחות. ישנם עוד הרבה גורמים, שהכשילו את התפתחות הענף בשנים הראשונות. למדנו  הרבה מהסתכלות מדויקת, הן בדבורה והן בצמחים ובאקלים.

אין לומר, ששכללנו כבר את הדבורה עד למקסימום, כי יש עוד שנפגשים בבעיות חשובות, שאין לנו ידיעה ממשית עליהן. יש לזכור, כמובן, שעצם העבודה היום-יומית נעשית כעת ביותר מהירות, מאשר בשנים הקודמות, וזה חשוב מאד לגבי גובה מחיר יום העבודה. היבול השנה לא היה גדול ביותר, אולם בהשוואה עם יתר האזורים יצאנו טוב מאד.

יוחנן כץ

בסלעים ט"ו , 1942

(מתוך: חניתה- ספר היובל)